שמי רוני קידר,
חיה במושב נתיב העשרה עם בעלי, עובדיה, שלושה מילדי ומשפחותיהם.
חיה את החבל
הדק בין ציונות – זכותו של העם היהודי לבית בארץ ישראל, לבין הכרה בעובדה שבעצם
הקמת ביתי נישלתי מישהו אחר מאדמתו – ישועתי, עצמאותי אכן היה אסון לעם הפלסטיני
היושב בחלקת ארץ זו.
עליתי
ארצה עם משפחתי (בית אבי) מאנגליה בשנת 1951. חונכתי וגדלתי כאן. למדתי את
ההיסטוריה של עמי, את הגלות, השואה והקמת המדינה – בית לעם היהודי. ברבות הימים
הקמתי משפחה משלי עם עובדיה שעלה ממצרים אחרי שגורש עם משפחתו. באיזו שהיא
נקודת זמן בחיי הבוגרים, התחלתי לשמוע, לקרוא ולדרוש. הבנתי שיש צד נוסף לסיפור
המזרח התיכון ובזה שלא נכיר בו הוא לא יעלם. זוהי טלטלה, זוהי התמודדות עם ערכים
עליהם גדלתי ועליהם חונכתי ועם מציאות שבה אני חיה, בידיעה שאין לי בעצם מקום אחר.
האם אפשר להיות ציוני וגם להבין שהארץ הזאת היא לא רק
שלי ולא יכולה להיות רק שלי? האם אפשר להכיר בזכותי לחיות ולהבנות כאן אבל בד בבד
להבין שלא "רק שלנו היא ארץ זו"? לדעתי כן. יש מקום לסליחה ופיוס משני
הצדדים. נעשו טעויות הסטוריות ועל כולנו להתמודד איתם מתוך הבנה, קבלה זה את זה,
כי אין כאן מלחמה בין טוב לרע, בין צודק ללא צודק, יש כאן יריבות בין שני צודקים
ורק עם נבין זאת יהיה מקום לתיקון.
ברגע שהגעתי, באופן אישי, לתובנה הזאת, התחלתי במסע של
בניית גשרים תוך חיפוש אחרי שותפים לדרך
גם מתוך עמי וגם מקרב הפלסטינים. מצאתי, גם כאן
וגם כאן.
אני
פעילה בארגונים שונים, קול אחר, נשים עושות שלום. רמי חרובי מקיבוץ בארי, אני ועוד שותפים הרמנו
את "המיגדלור" במבנה של מפעל הגופרית הישן בקיבוץ בארי, המגדלור לתודעת
עזה. במקום הזה, כשאנחנו מרגישים כל כך קרובים ובתי אל בוריג' נראים באופק הלא
רחוק, אנחנו נפגשים מידי שבוע ביום ששי 13:00 – 16:00, אלינו מצטרפים מספר חברים,
פחות או יותר קבועים ואנשים הנקראים בדרכם תוך טיול באזור, בין אם ברכב, ברגל ובין
אם ברכיבה על אופניים. מצטרפים, שומעים ומשמיעים. לא כולנו באותה דעה אבל כולנו
מקשיבים זה לזו תוך כיבוד איש את רעהו. בכל פעם היינו מתקשרים לחברים מעזה בתחילה
בטלפון עם רם קול, לאחר מכן בווטסאפ סקייפ וזום. למרות שהקליטה מאד גרועה בהרבה מהזמנים, קשה לנו
לוותר על הדיבור והמראה הישיר שכל כך מקרב ביננו.
לאחרונה, בעידן הקורונה לא יכולנו להגיע למגדלור אבל על המפגש לא היינו
מוכנים לוותר וכל אחד מאיתנו ועוד ששמעו עלינו, עלינו למפגש בזום, כל אחד מביתו.
הקשר עם ידידינו מעזה היה קולח ורציף. עם כל היתרונות שבעולם זה, כמו האפשרות
להתחבר ממרחקים, ממקומות שונים בארץ וגם מחו"ל, למותר לציין שאם כל זאת, חסר
היה הקשר הישיר, המגע האישי, המבט בעיניים ולא רק דרך המסך ללא הפסקות, טשטוש וכו'.
לפני שבוע חזרנו למגדלור והרבה מאלו שלא יכלו להגיע רצו להצטרף דרך הזום כהרגלם
אבל בגלל בעיות תקשורת בהעדר רשת תקשורתית חזקה היה קשה ועד בלתי אפשרי.
יש
מומחים ואליהם אני פונה בדרך זו. מי שמעוניין לבוא, לראות, לייעץ ולנסות לתת לנו
פתרון. אני חייבת להדגיש את החשיבות של הדבר. "ממקום שדולק האור, ניתן לנווט
תקווה" – המוטו של המגדלור ואני רואה באפשרות לתקשר, איכותית, מהנקודה הזאת,
מהמרחב הזה, את הדרך להפיץ אור ואהבה שיתנו את התקווה לשני עמים שלצערי אורה הולך
ונחלש.
מחכה
למי שמוכן ורוצה להרים את הכפפה.
תודה .
לפרטים נוספים והצעות נא לפנות אלי.
רוני קידר
טל: 972-52-3988750
keidar65@gmail.com
My name is Roni Keidar. I live in
Netiv Haasara with my husband Ovadia and three of my children with their
families. I find myself living on a thin line between Zionizm – the right of
the Jewish people to a home in the land of Israel, and the recognition that the
birth of my state in fact forced another people off its land. In other words,
my redemption, my independence was in fact a disaster for the Palestinian
people living on this piece of land.
I
immigrated to Israel from England as a child with my family, in 1951. I was
brought up and educated here. I was familiar with the history of my people, the
diaspora, the Holocaust and the establishment of the State of Israel – the
homeland of the Jewish people. In time I started a family of own together with
Ovadia, who immigrated to Israel from Egypt after being sent out of the country.
It happened, that at a certain time of my adult life, I began hearing, reading,
learning and slowly understand that there is another side to the story of the
Middle East that cannot be ignored because it will not go away. It is not easy.
It means coming to terms with the values on which I was brought up, on one hand
and the reality in which I live with the full knowledge that I don’t really
have where to go from here on the other.
Is
it possible to be a Zionist and yet understand that this land does not only
belong to me and cannot belong to me alone? Is it possible to acknowledge my
right to live a full life here but at the same time understand another’s same
right? I believe it is. I know it is. There is room for repent, for
reconciliation on both sides. Historical mistakes were made and we should all
face up to them with understanding, recognizing one another because this is not
a war between good and bad, right and wrong. This is a struggle for justice,
each in their own right and only if we understand this, will there be
reconciliation. When I reached this realization, I started on a journey of
building bridges, creating ties, while looking for partners amongst my people
and among the Palestinians. I found them on both sides.
I
am active in various organizations and groups like, Other Voice, Women Wage
Peace. Rami Haruvi from Kibbutz Beeri, I and other partners initiated the
“Lighthouse” in the old Sulfa factory in Beeri, from the days of the British
Mandate, The Lighthouse to the awareness of Gaza. At this place we feel very
close and the houses of El Bureige can be seen on the not so distant horizon.
Here we meet every Friday for over a year now, at 1:00 – 4:00 pm. We are joined
by some friends almost regularly and other passers-by touring the area by foot,
by car or by bicycle. They sit down have a cup of coffee or tea, listening and
being listened to. We don’t all agree but we all listen to one another in
respecting and understanding. We always try to contact our partners in Gaza, by
phone with a loudspeaker, then on Whatsapp’ skype and zoom. Although, most of
the time the reception is quite bad but we don’t want to give up on the
opportunity speak to them, see them and consequently strengthen the ties.
Lately,
due to the Corona Virus, we were not able to come to the Lighthouse but refused
to give up on our meetings so we all joined on Zoom together with others who
heard of us each one from their own home. The contact with our friends in Gaza
was fluent and easy. We enjoyed all the advantages of connecting with people
from afar, both here in Israel and abroad but nevertheless we missed the direct
contact, the touch the direct look in the eyes, not only through a screen and
without blurs and being occasionally cut off. Last week we returned to the
Lighthouse and many of those who could not come wanted to join us over zoom as
they were used to but because of connection problems, not having a strong
internet system, it was difficult, even impossible.
I
know there those who specialize in such matters and know the means and ways to
assist us in this. I am turning to anyone with the relevant knowhow to come and
visit, see, advise and try to give us a solution to overcome this problem. I
must stress the importance because in order to continue to create bridges and strengthen
ties, when separated by wall and borders, the only way is with a strong
internet centre.” From a place where light shines, one can navigate hope” –
that is the moto of the lighthouse and I see in the possibility of an efficient
connection system from this point, from this area, a way to spread the light
and love that will give hope to both people whose light of hope is
distinguishing by the day and really needs boosting up.
In
search for someone to take up the gauntlet, is that someone you?
Thank
you.
For
details, please contact,
Roni
Keidar,
Tel:
972(0)523988750
EMail:
keidar65@gmail.com
