חופשה חלומית בטורקיה - יוני 2023

 

חופשה חלומית

 

בתחילת השבוע יצאנו בהתרגשות לבקר את מיכל ואילן בטורקיה, שם הם עוגנים לעת עתה עם ביתם החדש על המים. שמענו סיפורים מהם ומאחרים, היו לנו ציפיות מהם ומהמדינה שבה לא ביקרנו עד כה. אבל, מה שקיבל את פנינו היה מעל ומעבר למצופה, עשרת מונים.

נחתנו בשדה התעופה בדלאמאן, שם חיכה לנו נהג עם שלט ״עובדיה קידר״ מורם בידיו. עם חיוך לבבי, לקח לנו את המזוודות והוביל אותנו למכונית מצוחצחת ובוהקת ומאד נוחה וחצי שעה נסיעה לפטהיה (fethiye) בשקט מוחלט. בין הרים ויערות ומידי פעם עוברים בעיירה זו או אחרת, הרבה אתרי נופש לאורך כל הדרך והנה הגענו לחופי מפרץ ופרחים מושקעים וטיילות ארוכות. כאן כבר הנהג לא יכול להתאפק ורוצה להסביר בגאווה על הפיתוח הרב ומה לעשות שהוא מדבר רק טורקית וקמצוץ של אנגלית? נעזרים באפליקציה בטלפון ומתרגשים כשאכן מבינים.

הגענו לפטהיה למלון יפהפה ושם מחכים לנו עם חיוך ענק והתרגשות רבה מיכל ואילן. הצוות במלון, כאילו חיכו רק לנו. מסבירי פנים, אומרים לנו כל מה שעלינו לדעת מה אפשר לעשות, זמני ארוחות. לבסוף מראים לנו את החדר, חדר מקסים עם נוף מרהיב על המפרץ למטה מרקם של בריכות, חדרי ספא ומזח שאליו קשורות יכטות בגדלים שונים, יפות יותר ויפות פחות ובינהן הסירה של אילן ומיכל. קסם של בית. יושבים על הסיפון, כוס בירה, חטיפים, פשוט חלום. בערב כיאה למלון לוקסוס שכזה, ארוחת ערב מושלמת, מלצרים אדיבים ומאירי פנים ואוכל מעולה שלא לדבר על החברה. לראות כך את מיכל ואילן עם חיוך תמידי וכל הזמן מברכים על גורלם, על היותם זה עם זו והחלום שנרקם.

למחרת מתעוררים, נהנים שוב מהנוף, הצבעים, ארוחת בוקר נעימה ויוצאים עם הילדים להפלגה. משהו קטן, שרק עובדיה ירגיש טוב. מעט חשש, ויוצאים לדרך. מזג אויר נפלא ואנו שטים במפרץ הפתוח. הכל טוב כולל עובדיה שמרגיש מצויין וגם לו אור בעיניים וחיוך של אושר נסוך על פניו. הרוח קצת עולה, נרים מפרש אומר אילן, הוא ליד ההגה ומיכל נכנסת לפעולה כמו מכונה מתוקתקת אבל עם רגישות אנושית. והמהירות מיד עולה, מסתכלים על עובדיה ושום דבר לא השתנה, ההנאה נשמרת ואולי אף גואה. אני יורדת לבטן הספינה רואה את החדרים היפים, המטבח, שם מיכל מכינה מטעמים, פינת ישיבה - מה טוב ומה נעים. קומפקטי עם כל מה שצריך ואני פתאום מבינה כמה אפשר לעשות כשיש רק מה שצריך. עובדיה מעדיף להשאר על הסיפון לא רוצה לקלקל את מה שהוא כרגע מרגיש.

את היום השלישי מבלים בטיול בעיר, ביקור בשווקים והרגל שלי מוכיחה שהיא יכולה יותר. נהנים מהריחות, מהטעמים. קצת קניות, איך אפשר לא? ואנחנו ממשיכים ליהנות. עוצרים לשתות לגחמה בפינת רחוב נחמדה, מדברים ושומעים עוד ועוד חוויות מהחיים החדשים של מיכל ואילן, פוגשים אנשים וכל אחד עם חיוך ומחווה לשלום. ארוחת ערב היום נחווה בעיר ומיכל כהרגלה מוצאת מקום קסום, גינה שולחנות פשוטים וכיסאות ומלצר אדיב למרות שהשף, לא משהו, בהחלט ניתן לשיפור אבל זה לא הפריע להנאה מהמקום ובוודאי מהחברה.

עוד לילה עובר במלון החלומי. בבוקר, מיכל ואילן מגיעים בדינגי שלהם מהספינה שעכשיו עוגנת במפרץ, משכירים רכב ויוצאים לחוות עוד משהו חדש. אנו מגיעים דליאן, עוד עירה תיירותית לצד הנחל. עם מיכל כמו עם מיכל, חונים ליד פנסיון לידיוס שמו, מקבל את פנינו בעל המקום מראה לנו את החדרים, מסביר ומנחה לגבי הכללים. ושוב מקום עם הקסם המיוחד לו. יושבים בזולה ליד הנחל, ומולנו קברים חצובים בסלע בידי הליסיאנים (Lycians), מלפני כארבעת אלפים שנה. פשוט מדהים. סירות תיירים עוברים ושבים. שוב מיכל מכינה לנו הפתעה ואנחנו נוסעים למסעדה מיוחדת, בין ההרים והיערות. בדרך נופים מרהיבים, לא יודעים לאן להסתכל קודם ואנחנו מגיעים למקום אקזוטי ממש. ניגש אלינו מנהל המקום ומזמין אותנו לבחור מקום כשהנחל זורם מצדדינו מתחתינו, ואנשים יושבים, אוכלים בזמן שרגליהם משתכשכים  במי הנחל, מפלי מים זורמים לפנינו. מה אומר ומה אגיד? גם האוכל היה טעים אבל נראה לי שמה שלא היו שמים לנו בצלחת באווירה הזאת היה גם ערב לחיך. שבים לפנסיון, מנוחה קלה ויוצאים לטייל בעיר, לראות את שרשרת המסעדות האתרים השונים, כמו מרכז העיר, הטיילת, אנדרטה לצב המים. למחרת אנו עולים על אחת מהסירות שעברו לידינו בפנסיון ואנחנו נוסעים לשפך של הנחל לים ושם מתגלה לפנינו חוף ארוך מרהיב, חול זך ומי ים כחולים. לאורך כל החוף כלובי הטלה של צבים והשמירה עליהם מובטחת, אסור לגעת בהם וחלק חוף מסומן לבל יפריעו את מנוחת הצבים. נסענו לבקר בי״ח לצבים שהקימה אשה בשם שרה חיימוב שנפטרה לפני כשנה או יותר בגיל מעל 90. כינויה היה קפטן ג׳ון.  היה עצוב אך מרתק.

מגיע הערב, ואנחנו בארוחת ערב חגיגית. הזדמנות לחגוג ביחד את יום הולדתו של אילן והערב האחרון לפני שנפקח את העיניים ונתעורר מהחלום. בהמלצת בעל הפנסיון אנחנו הולכים למסעדת דגים. איפה אם לא על גדות הנחל. יושבים לשולחן נהנים מהאווירה וכשניגש המלצר וביקשנו תפריט, הוא אמר אין. בואו איתי למקרר, תבחרו את הדג ובינתיים תבחרו מנות ראשונות כראות עיניכם. מה לבחור, הכל נראה כל כך מזמין? ואז אומר לנו המלצר, אם כל מה שבחרתם לראשונות נראה לי שלא תצליחו לטעום גם דג. ואכן צדק. שבענו מהר מאד מהסלטים השונים, הקרים והחמים שממש לא היה מקום לעוד דג אבל כן לסיים עם קינוח הפתעה, לדבריו. מגיע מה שנראה לנו כקרם ברולה, אבל עשוי מטחינה מקורמלת. טעים? חבל על הזמן!

חזרנו קצת עייפים קצת מהשפעת האוזו הטורקי (ראקי אם אני זוכרת טוב?) ולמחרת בבוקר השקמה ולשדה התעופה. נפרדים ממיכל ואילן באיזו הרגשה שלעת הזמן הזה הם בהחלט במקום הנכון ובזמן הנכון בשבילם, וזה נראה עליהם בכל רגע. מה יכולים הורים עוד לבקש עבור ילדיהם?

פה בארץ מחכים לנו הילדים האהובים האחרים ומה יכולים עוד הורים לבקש ❤️❤️❤️❤️❤️כפול שניים ועוד ועוד.

תודה 🙏🏼🙏🏼🙏🏼

Thoughts aftr October 7th

 Over four months have passed since October the 7th. A day that hell broke loose, and we went from fear to terror to anxiety to sadness and grief, to escape, not to mention bewilderment, to the shattering of all my dreams and belief in mankind.

What happened went far beyond anything one can understand and explain. The thought that kept running in my mind was, if only you had listened to me before we wouldn’t have reached this outrageous situation. If only we had, and when I say we I mean both our leaderships Israeli and Palestinian, started some sort of dialogue understanding that we are both here to stay and we must decide on how to make it work between us.

Today I don’t know if we have who to talk to, it seems that we both have allowed fanatics, extremists to take over and rule our lives, not caring for the people, for life but ready to kill and die for an unreal ideology.  

 Are all Palestinians Hamas? I don’t believe so but, as I am asked every time, I say that, how do we know? I trust my friends, but I quite understand all those who don’t trust anyone anymore. I too have been disillusioned; I too have my doubts. But I know that neither of us is going anywhere, we are both “Freedom Fighters”, we are both fighting for our lives and for both of us, this is the place we each believe is ours because we are not really accepted anywhere else in the world. Why? I don’t know. But I do understand that this is a fact. As soon as we do, again, both Israelis and Palestinians, we can make it work. There are various formats that can be considered, and we can find a way to live, each, in equal right, and mutual respect. We can choose peace over war, life over death.

I say this when living away from home because we are not safe there.  I say this after losing dear friends and relatives. I say this after seeing my friends on the other side running for their lives, losing families and friends, and having no home to return to. The only difference between us is that I have a leadership, whether I agree their diplomacy or not, that does see to my security by building saferooms for us and operating the Irone Domb that counteracts the rockets launched upon us which is the only reason we don’t have so many more casualties and destruction. Whereas my friends have a leadership that hides behind them under their homes, schools, and hospitals regardless of them, their lives. With all our empathy, humanitarian understanding, we must not forget that as things are right now, it is a question of our lives or theirs, and to be quite honest I am not ready to give up my life, my children’s and grandchildren’s lives and many others’ not even for the sake of my friends. Does that make me inhuman? I don’t think so, especially because I know we can chose another way.

War is terrible, war is not a solution. When we talk about proportionality, what do we mean? The number of people killed on either side in the process? Israel didn’t send terrorists into the homes of people at the dawn of a Saturday morning when most were still sleeping in their beds, kill them slaughter them, and kidnap them – men, women, young and old, children and babies. Israel did not ambush a festival, killing, kidnapping, and raping the participants. No! Is that what we should have done for the reaction to be proportional? Are we measuring the numbers or what actually happened and how? Can we really be blamed for doing our utmost that it will not happen again? 

It could end if the kidnapped were released if there were guarantees that never again. If the moment ceasefire is agreed upon negotiations were to commence to ensure that both people on both sides have equal rights to live a real just life with the building of successful, secure life with no occupation and no blockade, with equal possibilities. 

It seems completely unreal at the moment with so much suffering on both sides. With 132 innocent people still kidnapped, with minimal food, water, and medication, 29 of which have been proclaimed dead and their bodies are still held in Gaza.  With close to 564 soldiers killed in action, so far.        While 1.4 million homeless people in Gaza, living in tents with drastic shortage of food, water, and medication. They are caught between the Hamas, who are doing their best to prevent then escaping and Israel trying to release the hostages and chasing the Hamas leadership. 

In this situation can we really hope for a better future?! On the other can we relly afford to lose hope?!