Thursday, February 22, 2024

חופשה חלומית בטורקיה - יוני 2023

 

חופשה חלומית

 

בתחילת השבוע יצאנו בהתרגשות לבקר את מיכל ואילן בטורקיה, שם הם עוגנים לעת עתה עם ביתם החדש על המים. שמענו סיפורים מהם ומאחרים, היו לנו ציפיות מהם ומהמדינה שבה לא ביקרנו עד כה. אבל, מה שקיבל את פנינו היה מעל ומעבר למצופה, עשרת מונים.

נחתנו בשדה התעופה בדלאמאן, שם חיכה לנו נהג עם שלט ״עובדיה קידר״ מורם בידיו. עם חיוך לבבי, לקח לנו את המזוודות והוביל אותנו למכונית מצוחצחת ובוהקת ומאד נוחה וחצי שעה נסיעה לפטהיה (fethiye) בשקט מוחלט. בין הרים ויערות ומידי פעם עוברים בעיירה זו או אחרת, הרבה אתרי נופש לאורך כל הדרך והנה הגענו לחופי מפרץ ופרחים מושקעים וטיילות ארוכות. כאן כבר הנהג לא יכול להתאפק ורוצה להסביר בגאווה על הפיתוח הרב ומה לעשות שהוא מדבר רק טורקית וקמצוץ של אנגלית? נעזרים באפליקציה בטלפון ומתרגשים כשאכן מבינים.

הגענו לפטהיה למלון יפהפה ושם מחכים לנו עם חיוך ענק והתרגשות רבה מיכל ואילן. הצוות במלון, כאילו חיכו רק לנו. מסבירי פנים, אומרים לנו כל מה שעלינו לדעת מה אפשר לעשות, זמני ארוחות. לבסוף מראים לנו את החדר, חדר מקסים עם נוף מרהיב על המפרץ למטה מרקם של בריכות, חדרי ספא ומזח שאליו קשורות יכטות בגדלים שונים, יפות יותר ויפות פחות ובינהן הסירה של אילן ומיכל. קסם של בית. יושבים על הסיפון, כוס בירה, חטיפים, פשוט חלום. בערב כיאה למלון לוקסוס שכזה, ארוחת ערב מושלמת, מלצרים אדיבים ומאירי פנים ואוכל מעולה שלא לדבר על החברה. לראות כך את מיכל ואילן עם חיוך תמידי וכל הזמן מברכים על גורלם, על היותם זה עם זו והחלום שנרקם.

למחרת מתעוררים, נהנים שוב מהנוף, הצבעים, ארוחת בוקר נעימה ויוצאים עם הילדים להפלגה. משהו קטן, שרק עובדיה ירגיש טוב. מעט חשש, ויוצאים לדרך. מזג אויר נפלא ואנו שטים במפרץ הפתוח. הכל טוב כולל עובדיה שמרגיש מצויין וגם לו אור בעיניים וחיוך של אושר נסוך על פניו. הרוח קצת עולה, נרים מפרש אומר אילן, הוא ליד ההגה ומיכל נכנסת לפעולה כמו מכונה מתוקתקת אבל עם רגישות אנושית. והמהירות מיד עולה, מסתכלים על עובדיה ושום דבר לא השתנה, ההנאה נשמרת ואולי אף גואה. אני יורדת לבטן הספינה רואה את החדרים היפים, המטבח, שם מיכל מכינה מטעמים, פינת ישיבה - מה טוב ומה נעים. קומפקטי עם כל מה שצריך ואני פתאום מבינה כמה אפשר לעשות כשיש רק מה שצריך. עובדיה מעדיף להשאר על הסיפון לא רוצה לקלקל את מה שהוא כרגע מרגיש.

את היום השלישי מבלים בטיול בעיר, ביקור בשווקים והרגל שלי מוכיחה שהיא יכולה יותר. נהנים מהריחות, מהטעמים. קצת קניות, איך אפשר לא? ואנחנו ממשיכים ליהנות. עוצרים לשתות לגחמה בפינת רחוב נחמדה, מדברים ושומעים עוד ועוד חוויות מהחיים החדשים של מיכל ואילן, פוגשים אנשים וכל אחד עם חיוך ומחווה לשלום. ארוחת ערב היום נחווה בעיר ומיכל כהרגלה מוצאת מקום קסום, גינה שולחנות פשוטים וכיסאות ומלצר אדיב למרות שהשף, לא משהו, בהחלט ניתן לשיפור אבל זה לא הפריע להנאה מהמקום ובוודאי מהחברה.

עוד לילה עובר במלון החלומי. בבוקר, מיכל ואילן מגיעים בדינגי שלהם מהספינה שעכשיו עוגנת במפרץ, משכירים רכב ויוצאים לחוות עוד משהו חדש. אנו מגיעים דליאן, עוד עירה תיירותית לצד הנחל. עם מיכל כמו עם מיכל, חונים ליד פנסיון לידיוס שמו, מקבל את פנינו בעל המקום מראה לנו את החדרים, מסביר ומנחה לגבי הכללים. ושוב מקום עם הקסם המיוחד לו. יושבים בזולה ליד הנחל, ומולנו קברים חצובים בסלע בידי הליסיאנים (Lycians), מלפני כארבעת אלפים שנה. פשוט מדהים. סירות תיירים עוברים ושבים. שוב מיכל מכינה לנו הפתעה ואנחנו נוסעים למסעדה מיוחדת, בין ההרים והיערות. בדרך נופים מרהיבים, לא יודעים לאן להסתכל קודם ואנחנו מגיעים למקום אקזוטי ממש. ניגש אלינו מנהל המקום ומזמין אותנו לבחור מקום כשהנחל זורם מצדדינו מתחתינו, ואנשים יושבים, אוכלים בזמן שרגליהם משתכשכים  במי הנחל, מפלי מים זורמים לפנינו. מה אומר ומה אגיד? גם האוכל היה טעים אבל נראה לי שמה שלא היו שמים לנו בצלחת באווירה הזאת היה גם ערב לחיך. שבים לפנסיון, מנוחה קלה ויוצאים לטייל בעיר, לראות את שרשרת המסעדות האתרים השונים, כמו מרכז העיר, הטיילת, אנדרטה לצב המים. למחרת אנו עולים על אחת מהסירות שעברו לידינו בפנסיון ואנחנו נוסעים לשפך של הנחל לים ושם מתגלה לפנינו חוף ארוך מרהיב, חול זך ומי ים כחולים. לאורך כל החוף כלובי הטלה של צבים והשמירה עליהם מובטחת, אסור לגעת בהם וחלק חוף מסומן לבל יפריעו את מנוחת הצבים. נסענו לבקר בי״ח לצבים שהקימה אשה בשם שרה חיימוב שנפטרה לפני כשנה או יותר בגיל מעל 90. כינויה היה קפטן ג׳ון.  היה עצוב אך מרתק.

מגיע הערב, ואנחנו בארוחת ערב חגיגית. הזדמנות לחגוג ביחד את יום הולדתו של אילן והערב האחרון לפני שנפקח את העיניים ונתעורר מהחלום. בהמלצת בעל הפנסיון אנחנו הולכים למסעדת דגים. איפה אם לא על גדות הנחל. יושבים לשולחן נהנים מהאווירה וכשניגש המלצר וביקשנו תפריט, הוא אמר אין. בואו איתי למקרר, תבחרו את הדג ובינתיים תבחרו מנות ראשונות כראות עיניכם. מה לבחור, הכל נראה כל כך מזמין? ואז אומר לנו המלצר, אם כל מה שבחרתם לראשונות נראה לי שלא תצליחו לטעום גם דג. ואכן צדק. שבענו מהר מאד מהסלטים השונים, הקרים והחמים שממש לא היה מקום לעוד דג אבל כן לסיים עם קינוח הפתעה, לדבריו. מגיע מה שנראה לנו כקרם ברולה, אבל עשוי מטחינה מקורמלת. טעים? חבל על הזמן!

חזרנו קצת עייפים קצת מהשפעת האוזו הטורקי (ראקי אם אני זוכרת טוב?) ולמחרת בבוקר השקמה ולשדה התעופה. נפרדים ממיכל ואילן באיזו הרגשה שלעת הזמן הזה הם בהחלט במקום הנכון ובזמן הנכון בשבילם, וזה נראה עליהם בכל רגע. מה יכולים הורים עוד לבקש עבור ילדיהם?

פה בארץ מחכים לנו הילדים האהובים האחרים ומה יכולים עוד הורים לבקש ❤️❤️❤️❤️❤️כפול שניים ועוד ועוד.

תודה 🙏🏼🙏🏼🙏🏼


Thoughts aftr October 7th

 Over four months have passed since October the 7th. A day that hell broke loose, and we went from fear to terror to anxiety to sadness and grief, to escape, not to mention bewilderment, to the shattering of all my dreams and belief in mankind.

What happened went far beyond anything one can understand and explain. The thought that kept running in my mind was, if only you had listened to me before we wouldn’t have reached this outrageous situation. If only we had, and when I say we I mean both our leaderships Israeli and Palestinian, started some sort of dialogue understanding that we are both here to stay and we must decide on how to make it work between us.

Today I don’t know if we have who to talk to, it seems that we both have allowed fanatics, extremists to take over and rule our lives, not caring for the people, for life but ready to kill and die for an unreal ideology.  

 Are all Palestinians Hamas? I don’t believe so but, as I am asked every time, I say that, how do we know? I trust my friends, but I quite understand all those who don’t trust anyone anymore. I too have been disillusioned; I too have my doubts. But I know that neither of us is going anywhere, we are both “Freedom Fighters”, we are both fighting for our lives and for both of us, this is the place we each believe is ours because we are not really accepted anywhere else in the world. Why? I don’t know. But I do understand that this is a fact. As soon as we do, again, both Israelis and Palestinians, we can make it work. There are various formats that can be considered, and we can find a way to live, each, in equal right, and mutual respect. We can choose peace over war, life over death.

I say this when living away from home because we are not safe there.  I say this after losing dear friends and relatives. I say this after seeing my friends on the other side running for their lives, losing families and friends, and having no home to return to. The only difference between us is that I have a leadership, whether I agree their diplomacy or not, that does see to my security by building saferooms for us and operating the Irone Domb that counteracts the rockets launched upon us which is the only reason we don’t have so many more casualties and destruction. Whereas my friends have a leadership that hides behind them under their homes, schools, and hospitals regardless of them, their lives. With all our empathy, humanitarian understanding, we must not forget that as things are right now, it is a question of our lives or theirs, and to be quite honest I am not ready to give up my life, my children’s and grandchildren’s lives and many others’ not even for the sake of my friends. Does that make me inhuman? I don’t think so, especially because I know we can chose another way.

War is terrible, war is not a solution. When we talk about proportionality, what do we mean? The number of people killed on either side in the process? Israel didn’t send terrorists into the homes of people at the dawn of a Saturday morning when most were still sleeping in their beds, kill them slaughter them, and kidnap them – men, women, young and old, children and babies. Israel did not ambush a festival, killing, kidnapping, and raping the participants. No! Is that what we should have done for the reaction to be proportional? Are we measuring the numbers or what actually happened and how? Can we really be blamed for doing our utmost that it will not happen again? 

It could end if the kidnapped were released if there were guarantees that never again. If the moment ceasefire is agreed upon negotiations were to commence to ensure that both people on both sides have equal rights to live a real just life with the building of successful, secure life with no occupation and no blockade, with equal possibilities. 

It seems completely unreal at the moment with so much suffering on both sides. With 132 innocent people still kidnapped, with minimal food, water, and medication, 29 of which have been proclaimed dead and their bodies are still held in Gaza.  With close to 564 soldiers killed in action, so far.        While 1.4 million homeless people in Gaza, living in tents with drastic shortage of food, water, and medication. They are caught between the Hamas, who are doing their best to prevent then escaping and Israel trying to release the hostages and chasing the Hamas leadership. 

In this situation can we really hope for a better future?! On the other can we relly afford to lose hope?! 



Sunday, June 6, 2021

Reflections after another war May 2021

 

11 days went by, 11 days of bombing, of bloodshed, of destruction of devastating fear and anxiety. 11 days by and in the saferoom, 11 days of calling my friends in Gaza and listening to their desperation not knowing where to hide from this horror. At the same time, an open eye on the news seeing the pictures and listening to the commentary both here in Israel and on Arab broadcasts. I was torn between my love and loyalty to my country, Israel, and the understanding that this is also another people’s land, as Woody Gutherie, an American singer-songwriter said:

“This land is not your land,

This land is not my land,

This land was meant for you and me.”

Thousands of years ago it all started, in the days of Abraham. Two sons were born unto him by two different women, Hagar and Sarah - Ishmaael and Isaac.

According to the Torah, Sarah said to Abraham: “Get rid of that slave woman and her son, for that woman’s son will never share in the inheritance with my son Isaac.” 

According to the Quran it was Allah who told Hagar to take her son Ishmael and he will make him unto a great nation.

Hagar the Egyptian princess sacrificed all for the sake of God. God chose Hagar to bear Ishmael, Abrams eldest son. He sent His Angels to guide Hagar due to her pious, God-fearing and self-less character.

Either way, from then onwards there is a dispute the children of Isaac and the children of Ishmael, both claiming that this land is mine, not realizing that this land is ours, the children of Abraham.

There is a story told about Ben Gurion, the first Prime Minister of the State of Israel. He was asked once why  God gave the The children of Israel this particular piece of land, barren, dry - much desert land when He could have given us somewhere rich and fruitful with rivers and natural resources? Ben Gurion’s answer was that God wanted us to take an active part in the creation.

I ask why did we not rise to the challenge of ending a brotherhood dispute by uniting a broken family relationship? Why did we continue on this road of hate, dispute and aggression and not join hands in the creation of a just, dignified and free people, each in their own right, side by side in whatever format is best suited to us both. I believe that what has always been does not have go on being. The story can and must change course.

A picture containing ground

Description automatically generated

 I saw this picture at the end of the last war and at the bottom it said: A picture worth a thousand words… The dove of peace was hit by a splinter from a rocket. The question is will it recover??? Mum, she is counting on you!”, wrote my son. My answer was that I refuse to give up and will continue to do everything in my power, though not great to make a change, to make us all realize that there is another way.

I hear so many saying that we will forever live at war. Neither will forever surrender. Our children, grandchildren and great grandchildren will continue to live at swords end, will continue to injure and be injured, kill and be killed. NO! I refuse to accept this as the only reality because as soon as I do, I will stop trying. I will stop making the effort for people to realize that there is not one narrative, there is a collision between two, that if only we both want to, can and will be resolved. Going through history for thousands of years, we are both telling the story based on dates and references but each one from their own perspective. How far back in history do we go to prove our point, to build up more and more hate and cause more devastation, pain and loss?

Let us stop here, not forget the past but learn from it, and look forward.  Put aside the arms and put our heads together to find a way for this to work. Listen to one another, understand where each one is coming from and where we want to go. Start building instead of destroying, educating to love instead of to hate. Let us for one moment stop blaming one another, each one has a great deal to be blamed for but look inside ourselves and see how we can forgive and ask for forgiveness. Let us see one another for once not as an enemy but as people with dreams and wishes that they want to come true, as people with love in their hearts they want to share, with ambitions they want to fulfil.

I am turning to our leaders and plea with them to understand that you can never really win a war, but with a strong and heroic leadership we can win peace. Is it not time to accept the fact that we are both here to stay, that neither of us are going anywhere? We might go on killing one another for ever, destroy every house, school and hospital until a cease fire is achieved but there will always be those who will later get up on their feet full of hate, bitterness, and vengeance, to only continue the bloodshed. On the other hand we might say STOP, look at one another in the eye and say we can be partners, equal partners at making a dignified successful and secure life for us all. This could be a region that sets an example to the world. Think of all the wonderful things we could do with all the monery spent on arms, interseptions and protection. Think of how much we could learn from one another and build a healthy society moving forwad in economy, infastructure, education and culture. Each one of us proud of their  heritage, language and people.  That is true leadership. That is how you will go down in history as true victorers who had their peoples’ interst at heart and did their utmost to give us all a horizon with hope and success.

Don’t say it cannot be, show us all it can as soon as we all realize that,

This land is your land,

This land is my land,

This land was meant for you and me.

From North to South,

From East to West

Through mountains and rivers,

Fields, towns and villages,

A human web of beautiful people,

Regardless of religion and nationality,

Yes, this land was made for you and me.

To live in, be free in be equal in,

Be recognized each in their own right,

People who want to work, prosper, sing, and dance,

Love not hate, embrace not fight.

Let us lay down the arms,

Let us think and talk and no less listen.

There is not a dispute that cannot be thus resolved,

Violence is not the answer for either of us,

Violence only insights the fire that will consume us all.

We deserve better!

“Nobody living can ever stop me,
As I go walking that freedom highway;
Nobody living can ever make me turn back
This land was made for you and me.”

Show us how great you really are.


Torah                                                                                                    

וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.  ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-9דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.  ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה--יִצְחָק.  ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים.  ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.  ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.  ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו.  ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.  ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק.  י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.  יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:  כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.  יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:  כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.  יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד--וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.  טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.  טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.  יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם.  יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ:  כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ.  יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר.  כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת.  כא וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  {פ}

Now the Lord was gracious to Sarah as he had said, and the Lord did for Sarah what he had promised. Sarah became pregnant and bore a son to Abraham in his old age, at the very time God had promised him. Abraham gave the name Isaac[a] to the son Sarah bore him. When his son Isaac was eight days old, Abraham circumcised him, as God commanded him. Abraham was a hundred years old when his son Isaac was born to him.

Sarah said, “God has brought me laughter, and everyone who hears about this will laugh with me.” And she added, “Who would have said to Abraham that Sarah would nurse children? Yet I have borne him a son in his old age.”

Hagar and Ishmael Sent Away

The child grew and was weaned, and on the day Isaac was weaned Abraham held a great feast. But Sarah saw that the son whom Hagar the Egyptian had borne to Abraham was mocking, 10 and she said to Abraham, “Get rid of that slave woman and her son, for that woman’s son will never share in the inheritance with my son Isaac.”

11 The matter distressed Abraham greatly because it concerned his son. 12 But God said to him, “Do not be so distressed about the boy and your slave woman. Listen to whatever Sarah tells you, because it is through Isaac that your offspring[b] will be reckoned. 13 I will make the son of the slave into a nation also, because he is your offspring.”

14 Early the next morning Abraham took some food and a skin of water and gave them to Hagar. He set them on her shoulders and then sent her off with the boy. She went on her way and wandered in the Desert of Beersheba.

15 When the water in the skin was gone, she put the boy under one of the bushes. 16 Then she went off and sat down about a bowshot away, for she thought, “I cannot watch the boy die.” And as she sat there, she[c] began to sob.

17 God heard the boy crying, and the angel of God called to Hagar from heaven and said to her, “What is the matter, Hagar? Do not be afraid; God has heard the boy crying as he lies there. 18 Lift the boy up and take him by the hand, for I will make him into a great nation.”

19 Then God opened her eyes and she saw a well of water. So she went and filled the skin with water and gave the boy a drink.

20 God was with the boy as he grew up. He lived in the desert and became an archer. 21 While he was living in the Desert of Faran, his mother got a wife for him from Egypt.

Quran

He (Ibrahim] said: “I will go to my Lord! He will surely guide me!  O my Lord! Grant me a righteous (son)!  So We gave him the good news of a boy ready to suffer and forbear.  Then, when (the son) reached (the age of) (serious) work with him, he said: “O my son! I see in vision that I offer thee in sacrifice: Now see what is thy view!” (The son) said: “O my father! Do as thou art commanded: thou will find me, if Allah so wills one practicing Patience and Constancy!  So when they had both submitted their wills (to Allah), and he had laid him prostrate on his forehead (for sacrifice), We called out to him “O Abraham! Thou hast already fulfilled the vision!” – thus indeed do We reward those who do right.  For this was obviously a trial- And We ransomed him with a momentous sacrifice: And We left (this blessing) for him among generations (to come) in later times: “Peace and salutation to Abraham!””[41]

 

 

 

 

 

Monday, September 28, 2020

Reflections

 Today was the Day of Attornment. A day on which according to the Jewish faith you look back and reflect on your deeds over the past year. A day on which we reflect and repent for anything wrong we did meaningfully or incidentally.  We ask forgiveness of ourselves and of our family and friends in case we neglected them in someway, did not show them, enough, how much we love and respect them, how much we care. 

This year is so different from any other we experienced. We are living in a time that hate has overcome love, that aggression has overcome understanding, that despair has overcome vision and hope. We are living a time that a pandemic is spreading across lands and seas effecting our health, our economy, our lives and yet we, most of us, are just not taking it in. Instead of blaming our leaderships, although, I agree their have their share, let us decide for ourselves that we are going to do our part in keeping the disease away. For once, let us do as we are advised - wear the masks, keep social distance, etc. If we are sick, get tested  but quarantine ourselves even before we are told to.  Remember how there were plagues in the history of mankind but then there was no whatsapp, skype, zoom and others to allow us to keep in touch with our friends and loved ones near and far, work from afar and even see concert, or a show.

It is actually quite amazing what you see and understand when you stop for a moment, look into the mirror and reflect. There is a second that a smile comes to your lips when you think of the wonderful things that happened to you over the year, the people you managed to touch. Another second you may have tears come to your eyes when you think of something you did not manage to complete, a person you couldn't help, someone you might unintentionally have offended. Suddenly you will be thankful for a gift, a smile, a gesture of love and concern and then disappointed that you were not understood and that you felt that justice did not prevail.

One really does not need a special date on the calendar, whether you are Jewish, Moslem or Christian. One should just realize how important it is, from time to time, just put this on hold, take a pause and reflect!

Tuesday, May 19, 2020

המדלור לתודעת עזה / The Lighthouse to the awareness of Gaza

שמי רוני קידר, חיה במושב נתיב העשרה עם בעלי, עובדיה, שלושה מילדי ומשפחותיהם.
חיה את החבל הדק בין ציונות – זכותו של העם היהודי לבית בארץ ישראל, לבין הכרה בעובדה שבעצם הקמת ביתי נישלתי מישהו אחר מאדמתו – ישועתי, עצמאותי אכן היה אסון לעם הפלסטיני היושב בחלקת ארץ זו.
עליתי ארצה עם משפחתי (בית אבי) מאנגליה בשנת 1951. חונכתי וגדלתי כאן. למדתי את ההיסטוריה של עמי, את הגלות, השואה והקמת המדינה – בית לעם היהודי. ברבות הימים הקמתי משפחה משלי עם עובדיה שעלה ממצרים אחרי שגורש עם משפחתו. באיזו שהיא נקודת זמן בחיי הבוגרים, התחלתי לשמוע, לקרוא ולדרוש. הבנתי שיש צד נוסף לסיפור המזרח התיכון ובזה שלא נכיר בו הוא לא יעלם. זוהי טלטלה, זוהי התמודדות עם ערכים עליהם גדלתי ועליהם חונכתי ועם מציאות שבה אני חיה, בידיעה שאין לי בעצם מקום אחר.
האם אפשר להיות ציוני וגם להבין שהארץ הזאת היא לא רק שלי ולא יכולה להיות רק שלי? האם אפשר להכיר בזכותי לחיות ולהבנות כאן אבל בד בבד להבין שלא "רק שלנו היא ארץ זו"? לדעתי כן. יש מקום לסליחה ופיוס משני הצדדים. נעשו טעויות הסטוריות ועל כולנו להתמודד איתם מתוך הבנה, קבלה זה את זה, כי אין כאן מלחמה בין טוב לרע, בין צודק ללא צודק, יש כאן יריבות בין שני צודקים ורק עם נבין זאת יהיה מקום לתיקון.
ברגע שהגעתי, באופן אישי, לתובנה הזאת, התחלתי במסע של בניית גשרים תוך חיפוש אחרי שותפים לדרך
 גם מתוך עמי וגם מקרב הפלסטינים. מצאתי, גם כאן וגם כאן.

 אני פעילה בארגונים שונים, קול אחר, נשים עושות שלום.  רמי חרובי מקיבוץ בארי, אני ועוד שותפים הרמנו את "המיגדלור" במבנה של מפעל הגופרית הישן בקיבוץ בארי, המגדלור לתודעת עזה. במקום הזה, כשאנחנו מרגישים כל כך קרובים ובתי אל בוריג' נראים באופק הלא רחוק, אנחנו נפגשים מידי שבוע ביום ששי 13:00 – 16:00, אלינו מצטרפים מספר חברים, פחות או יותר קבועים ואנשים הנקראים בדרכם תוך טיול באזור, בין אם ברכב, ברגל ובין אם ברכיבה על אופניים. מצטרפים, שומעים ומשמיעים. לא כולנו באותה דעה אבל כולנו מקשיבים זה לזו תוך כיבוד איש את רעהו. בכל פעם היינו מתקשרים לחברים מעזה בתחילה בטלפון עם רם קול, לאחר מכן בווטסאפ סקייפ וזום. למרות שהקליטה מאד גרועה בהרבה מהזמנים, קשה לנו לוותר על הדיבור והמראה הישיר שכל כך מקרב ביננו.
לאחרונה, בעידן הקורונה לא יכולנו להגיע למגדלור אבל על המפגש לא היינו מוכנים לוותר וכל אחד מאיתנו ועוד ששמעו עלינו, עלינו למפגש בזום, כל אחד מביתו. הקשר עם ידידינו מעזה היה קולח ורציף. עם כל היתרונות שבעולם זה, כמו האפשרות להתחבר ממרחקים, ממקומות שונים בארץ  וגם מחו"ל, למותר לציין שאם כל זאת, חסר היה הקשר הישיר, המגע האישי, המבט בעיניים ולא רק דרך המסך ללא הפסקות, טשטוש וכו'. לפני שבוע חזרנו למגדלור והרבה מאלו שלא יכלו להגיע רצו להצטרף דרך הזום כהרגלם אבל בגלל בעיות תקשורת בהעדר רשת תקשורתית חזקה היה קשה ועד בלתי אפשרי.
יש מומחים ואליהם אני פונה בדרך זו. מי שמעוניין לבוא, לראות, לייעץ ולנסות לתת לנו פתרון. אני חייבת להדגיש את החשיבות של הדבר. "ממקום שדולק האור, ניתן לנווט תקווה" – המוטו של המגדלור ואני רואה באפשרות לתקשר, איכותית, מהנקודה הזאת, מהמרחב הזה, את הדרך להפיץ אור ואהבה שיתנו את התקווה לשני עמים שלצערי אורה הולך ונחלש.
מחכה למי שמוכן ורוצה להרים את הכפפה.
תודה .
לפרטים נוספים והצעות נא לפנות אלי.
רוני קידר
טל: 972-52-3988750
keidar65@gmail.com


My name is Roni Keidar. I live in Netiv Haasara with my husband Ovadia and three of my children with their families. I find myself living on a thin line between Zionizm – the right of the Jewish people to a home in the land of Israel, and the recognition that the birth of my state in fact forced another people off its land. In other words, my redemption, my independence was in fact a disaster for the Palestinian people living on this piece of land.

I immigrated to Israel from England as a child with my family, in 1951. I was brought up and educated here. I was familiar with the history of my people, the diaspora, the Holocaust and the establishment of the State of Israel – the homeland of the Jewish people. In time I started a family of own together with Ovadia, who immigrated to Israel from Egypt after being sent out of the country. It happened, that at a certain time of my adult life, I began hearing, reading, learning and slowly understand that there is another side to the story of the Middle East that cannot be ignored because it will not go away. It is not easy. It means coming to terms with the values on which I was brought up, on one hand and the reality in which I live with the full knowledge that I don’t really have where to go from here on the other.
Is it possible to be a Zionist and yet understand that this land does not only belong to me and cannot belong to me alone? Is it possible to acknowledge my right to live a full life here but at the same time understand another’s same right? I believe it is. I know it is. There is room for repent, for reconciliation on both sides. Historical mistakes were made and we should all face up to them with understanding, recognizing one another because this is not a war between good and bad, right and wrong. This is a struggle for justice, each in their own right and only if we understand this, will there be reconciliation. When I reached this realization, I started on a journey of building bridges, creating ties, while looking for partners amongst my people and among the Palestinians. I found them on both sides.
I am active in various organizations and groups like, Other Voice, Women Wage Peace. Rami Haruvi from Kibbutz Beeri, I and other partners initiated the “Lighthouse” in the old Sulfa factory in Beeri, from the days of the British Mandate, The Lighthouse to the awareness of Gaza. At this place we feel very close and the houses of El Bureige can be seen on the not so distant horizon. Here we meet every Friday for over a year now, at 1:00 – 4:00 pm. We are joined by some friends almost regularly and other passers-by touring the area by foot, by car or by bicycle. They sit down have a cup of coffee or tea, listening and being listened to. We don’t all agree but we all listen to one another in respecting and understanding. We always try to contact our partners in Gaza, by phone with a loudspeaker, then on Whatsapp’ skype and zoom. Although, most of the time the reception is quite bad but we don’t want to give up on the opportunity speak to them, see them and consequently strengthen the ties.
Lately, due to the Corona Virus, we were not able to come to the Lighthouse but refused to give up on our meetings so we all joined on Zoom together with others who heard of us each one from their own home. The contact with our friends in Gaza was fluent and easy. We enjoyed all the advantages of connecting with people from afar, both here in Israel and abroad but nevertheless we missed the direct contact, the touch the direct look in the eyes, not only through a screen and without blurs and being occasionally cut off. Last week we returned to the Lighthouse and many of those who could not come wanted to join us over zoom as they were used to but because of connection problems, not having a strong internet system, it was difficult, even impossible.
I know there those who specialize in such matters and know the means and ways to assist us in this. I am turning to anyone with the relevant knowhow to come and visit, see, advise and try to give us a solution to overcome this problem. I must stress the importance because in order to continue to create bridges and strengthen ties, when separated by wall and borders, the only way is with a strong internet centre.” From a place where light shines, one can navigate hope” – that is the moto of the lighthouse and I see in the possibility of an efficient connection system from this point, from this area, a way to spread the light and love that will give hope to both people whose light of hope is distinguishing by the day and really needs boosting up.
In search for someone to take up the gauntlet, is that someone you?
Thank you.
For details, please contact,
Roni Keidar,
Tel: 972(0)523988750
EMail: keidar65@gmail.com

                                                                                                               



Monday, March 16, 2020

הרהורים אחרי השבעת הכנסת ה-23


היום צפיתי בטקס ההשבעה לכנסת שנוכח הנסיבות, הייתה הזויה, בלשון המעטה.

כמידי פעם נקרא נוסח ההשבעה וכל חבר  כנסת ענה "מתחייב אני".

הייתה לי הרגשה שהמילים נאמרות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כשיגרה, ממש ללא כל כווונה.

בואו נסתכל על כמה עובדות

1.      ראש הממשלה המכהן, עומדים בפניו 3 כתבי אישום. נכון, כתבי אישום עדיין לא אומרים שהוא אכן אשם ולכן עליו לעמוד למשפט כדי להוכיח את חפותו. בימים טרופים אלו כשמגפה משתוללת בעולם כולו וכן גם בארצנו והמשק מתקיים בתנאי חירום. האם זה הזמן שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו ראש ממשלה השקוע במשפט? הרי הוא עצמו אמר בדיוק את זאת כשהיה מדובר באדם אחר. האם בתנאים אלו יכול ראש הממשלה בנימין נתניהו לומר בכווונה אמיתית ובלב שלם, "מתחייב אני"?

2.      בני גנץ הצילח  לגייס 61 ממליצים ועליו הטיל הנשיא להרכיב ממשלה. אם כל הקשיים שעומדים בפניו, החלטות יותר ופחות מקובלות האם הוא התכוון במלוא מובן המילה להתחייב לעשות את מה שנכון לאזרחי המדינה כולם בשעה קשה ומורכבת זו.

3.      אין ספק שבזמן זה נוכח האיומים העומדים בפנינו, בריאותיים, כלכליים ובטחוניים, אנחנו זקוקים לממשלה רחבה ככל האפשר המייצגת את האוכלוסיה על כל גווניה, כולל אזרחי המדינה הערבים המיוצגים על ידי המפלגה המשותפת. האם חבריה שעמדו והכריזו "מתחייב אני" אכן התכוונו למילים ופיהן וליבם היה אחד?

4.      כל חבר וחברה שעמדו בכנסת היום ואמרו, אחד, אחד, "מתחייב אני" שיבין שיש לו ולה אכן מחוייבות למדינה ולאזרחיה – יהודים, נוצרים ומוסלמים, חילוניים ודתיים. זו בהחלט לא רק זכות גדולה להיות בכנסת ובממשלה, זו זכות שבצידה אחריות גדולה, מחוייבות מלאה. אנא תהיו ראויים לבחירה שהעם עשה וקיימו את מה שהתחייבתם.

Thursday, September 19, 2019

Reflections after Sepember 2019 second elections



ספטמבר 2019, בחירות בפעם השנייה תוך 5 חודשים, יומיים אחרי.
מה יש לנו? מדינה חצויה והפער בין שני החציים רחב ועמוק. זה לזה קוראים בוגדים. האם שכחנו שניתן לא להסכים מבלי להפוך לאויבים?
ישנם דברים שחייבים להבין – במדינה הזאת, מדינת ישראל, חיים חילונים ודתיים, מערביים ומזרחים, יהודים, ערבים ונוצרים... אמונות שונות תרבויות שונות, מסורות שונות אבל כולנו אזרחי המדינה. כולנו רוצים מדינה שכל אזרחיה שווים, מה שמגיע לאחד מגיע לשני, מה שחייב האחד, חייב גם השני כי אחרת לא נשרוד את הפלוג וההסתה שכולנו כואבים היום.
אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהמפלגה השלישית בגודלה הינה המפלגה המשותפת, מפלגה שבעצם היותה חברה בכנסת ישראל והעומדת בבחירות דמוקרטיות, מכירה היא במדינה. לדעתי זה ברור ולא צריך לעלות זאת שובו ושוב. תפקידה בכנסת לעשות את המירב להטיב עם האוכלוסיה שבחרה בה לייצג אותם כמו כל נציגות אחרת. עליה לדאוג לרווחתם, לחינוך ולתרבות, למקורות פרנסה ולבריאותם ולבטחונם. הרי בשל כך נבחרו  כמו כל מפלגה אחרת במדינה המייצגת ציבור זה או אחר. על כולנו לזכור שמקום בכנסת מקבלים מאזרחי המדינה בזכות, לא בחסד אבל לזכות הזאת יש גם חובות – חובה להכרה ולכבוד של השני גם אם יש אי הסכמה על דרך זו או אחרת, חובה לפעול למען בטחונינו מפנים ומחוץ, חובה לשמור על יושר והגינות, חובה לסגת מדרך האלימות כי היא לא מביאה תועלת לאיש, וגם לא לקידום אינטרסים אלא רק להגברת השנאה והרצון לנקם. כל מילה כאן נכונה גם לגבינו לבין שכיננו אבל לא פחות לגבינו לבין עצמינו כי האחד משליך על השני, לדעתי.
כשעליתי ארצה בשנת 1951, סבי שחי בארץ עוד שנים רבות לפני כן, לקח אותנו לטיול בארץ. בדרך עברנו בבית ליד ליד בית הכלא וסבא אמר: "תראו הכלא הזה ריק מאדם, אבל יבוא יום ונהיה כמו כל העמים, ובתי הכלא יהיו מלאים אנשים שסטו מדרך הישר". נכון שהרוע, השחיתות והאלימות לא נולדו היום אבל היום הם מעין נורמה חברתית שהורסת אותנו מבפנים. ואף על פי כן, זאת כן המדינה שלי ולכן כל כך איכפת לי ואני מאמינה שאפשר אחרת ויהיה אחרת.
September, 2019, Elections the second time within 5 months.
What have we? A nation split in two with a deep and wide gap in between. One calls the other a traitor. Have we forgotten that one can disagree without becoming the enemy?
We have to understand – in this state, the State of Israel, live people who are secular and those who are religious, from east and west, Jews, Arabs and Christians… different beliefs, different cultures, different traditions but we are all citizens of this country. We all want a nation where all citizens are equal, sharing both rights and obligations because we cannot possibly survive the division and incitement, we are all experiencing now with great pain.
We have to realize that the third biggest party today is The United Arab List, a party that the actual fact of them being in the Knesset and standing for democratic elections means that they recognize the State of Israel. I think it is obvious and does not have to be brought up again and again. Their obligation in the Knesset is to do their utmost for the people that voted for them to represent them, their welfare, their educational and  is the people who give one a place in the Knesset, in their own right not in grace but having rights also means obligations – the obligation to accept and respect the other even when you do not agree on this or that way, the obligation to act for our security inside and out, the obligation to be honest and fair, the obligation to refrain from violence that does no good to anyone nor does it promote interest but only  increases  hate and vengeance. Every single word here is true to us and our neighbours and also to us amongst ourselves and certainly casting one on the another, I think.
When I came to live in Israel, in 1951, my grandfather who had been living here long before, took us on a trip. On our way we passed a jail house in Beit Lid and he said: “look at that jail house. It is empty but a day will come and we’ll be like all other nations and the jails will be full of people who turned from the path of justice. It is true that wickedness, corruption and violence were not invented today but, I think, it has become a social norm that is eating us up from inside. Nevertheless, this is my country and that is why I deeply care and do believe that things could and will be different, for the better of all concerned.