מחשבות 29.05.25
מחפשת את האדם שמבין שבמילים פשוטות, אמיתיות, ניתן להנהיג עם.
אדם שמבין שאפשר להיות ערכי, להאמין בזכותך, בהכרתך, מבלי לאבד צלם אנוש, מבלי לזעוק מילים פוגעות, צורמות שאין מאחוריהם דבר מלבד להשתלח ולעקוץ ובודאי אין להם מידה ולו הקטנה ביותר מן האמת.
מה אתה מנסה לעשות כשאתה עומד ומדבר מול קהל מאזינים? אתה ודאי רוצה שיקשיבו לך, שיהרהרו בדבריך, שתתן להם חומר למחשבה. במילים אחרות, שתהיה להם אוזן קשבת. וכל זה בשליטתך – אתה יכול לגעת בקהל שלך אבל אתה לא יכול להכריח אותם להסכים. להסכים איתך או לאו, זה לא בשליטתך, המילים שלך יצאו ממך ועכשיו הם אצלם ועם אתה רוצה שיקשיבו לך וישקלו את דברייך אתה חייב להשתמש במילים שיגיעו לאוזנם, שיחדרו למוחם וללבבם.
אנחנו בתקופה קשה. מעל 600 ימים של מלחמה עקובה. אני זוכרת את אותו הבוקר, בוקר ה-7/10. אני זוכרת את הפחד, הכאב והעצב של אותו היום, את הבכי וזעקות השבר. אני זוכרת את העזיבה למלון בכפר המכביה ואת החיבוק המחזק שקיבלנו מהעם, אזרחי מדינת ישראל. משפחתינו עברה לבתים של אנשים טובים שתרמו את בתיהם בהרצליה ובכפר שמריהו. ביחד ניסינו לרפא את הפצעים, לתמוך ולחבק ולחזק זה את זו. רקמנו קשרים עם אנשים נפלאים שהפכו להיות חלק מהמשפחה. ואיתם אנו בקשר עד היום.
כעבור כתשעה חודשים, ועדיין לא יכולנו לשוב הביתה מפאת המלחמה, החלטנו להתקרב ושכרנו בתים בישובים קרובים – נגבה, כוכב וברור חיל – והתמקמנו מחדש. המעבר היה קשה, הפרידה וההסתגלות מחדש לא היו פשוטים. ובמשפחות שלנו החל לכרסם הרצון לשוב הביתה לצד הפחד הגדול. קולות המלחמה עדיין רועמים, הירי, הדי הפיצוצים נשמעים ללא הרף, עשן שחר מכסה את האופק והשמים. ויחד עם זאת הגעגועים לשדות, לחממות, לקהילה. אצל עובדיה, בעלי היקר, גברו הגעגועים, הרצון עדיין לעבוד בשטח גבר וראיתי שעליי לשים את הפחדים בצד ולחזור לנתיב העשרה. עובדיה שיפץ וסידר את הבית מיכל ואילן, בחופשה בארץ, עזרו לנו לעבור ולהתמקם והחיוך והחיוניות חזרו לפניו של עובדיה והבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל כאן, עם הזמן, התהפכו היוצרות. הפכנו מקורבנות המלחמה, ללוחמי הנקם. כאשר השאלה מי הוא האויב התבלבל. מבחינתי, ברור לחלוטין שהחמאס הוא האויב ולא העם הפלסטיני. כאשר לרבים ואפילו טובים אין שום הבדל בין השניים. אנחנו מתנקמים בכולם באלו שרצחו, אנסו וחטפו ובאלו שעמדו מהצד והחרישו ואלו שאטו אחרי החמאס אם מתוך יאוש, אם מתוך פחד ואם מתך רצון לנקם על השנים הרבות של סבל, השפלה ועוני שהם עברו ועוברים.
בקונפליקט האין סופי בו אנחנו חיים במזרח התיכון תמיד יהיה, יש, ויהיה הצד שמחפש נקמה ותמיד יהיה לו סיבה לנקמה. האם עוד לא הבננו, כולנו, משני צדי הסכסוך שהיום זה אני ומחר זה אתה? האם עוד לא הבננו שבכל נקמה הצד השני מוצא מניע לנקם? האם עוד לא הבננו שאם נמשיך בדרך האין סופית הזאת לא יישאר אף אחד מאתנו? זו לא תהיה שאלה של או אני או אתה בחלקת ארץ זאת, אלא, לא אני ולא אתה.
יש ביננו רבים שכן מבינים, גם בצד זה וגם בצד האחר. יש כל כך הרבה צורות ואופנים שאפשר לבנות חיים משמעותיים לשני העמים היושבים בארץ הזאת. האם אנו מוכנים להרוג ולההרג בשבילה אבל לא לחיות למענה?! לחיות חיים בטוחים, ערכיים, משגשגים עבור כולנו. זה לא חלום, זה אפשרי, לא רק אפשרי כי אם הכרחי.
שימו לב, מי הם אלה שלא מאמינים, ומוכנים להמשיך להלחם לנצח? אלה הקיצונים, הרדאדיקלים שמוכנים שימותו בעד ארצנו, לא שיחיו. כן, שיהרגו וייהרגו אבל לא הם, הם ישבו מוסתרים במנהרות, או בישיבות או מאחורי עילת הדת. אנחנו אלה שייצאו לפני המחנה, אנחנו, בנינו ונכדינו. אנחנו שרוצים לחיות בבטחון, להתפתח ולהתקדם, לאהוב ולהיות מאושרים. כן, אנחנו, משני צדי הסכסוך האין סופי הזה ושניתן לעשות לו סוף, אם רק נרצה, אם רק נאמין.
מחפשת את האדם שמבין שבמילים פשוטות, אמיתיות, ניתן להנהיג עם.
אדם שמבין שאפשר להיות ערכי, להאמין בזכותך, בהכרתך, מבלי לאבד צלם אנוש, מבלי לזעוק מילים פוגעות, צורמות שאין מאחוריהם דבר מלבד להשתלח ולעקוץ ובודאי אין להם מידה ולו הקטנה ביותר מן האמת.
מה אתה מנסה לעשות כשאתה עומד ומדבר מול קהל מאזינים? אתה ודאי רוצה שיקשיבו לך, שיהרהרו בדבריך, שתתן להם חומר למחשבה. במילים אחרות, שתהיה להם אוזן קשבת. וכל זה בשליטתך – אתה יכול לגעת בקהל שלך אבל אתה לא יכול להכריח אותם להסכים. להסכים איתך או לאו, זה לא בשליטתך, המילים שלך יצאו ממך ועכשיו הם אצלם ועם אתה רוצה שיקשיבו לך וישקלו את דברייך אתה חייב להשתמש במילים שיגיעו לאוזנם, שיחדרו למוחם וללבבם.
אנחנו בתקופה קשה. מעל 600 ימים של מלחמה עקובה. אני זוכרת את אותו הבוקר, בוקר ה-7/10. אני זוכרת את הפחד, הכאב והעצב של אותו היום, את הבכי וזעקות השבר. אני זוכרת את העזיבה למלון בכפר המכביה ואת החיבוק המחזק שקיבלנו מהעם, אזרחי מדינת ישראל. משפחתינו עברה לבתים של אנשים טובים שתרמו את בתיהם בהרצליה ובכפר שמריהו. ביחד ניסינו לרפא את הפצעים, לתמוך ולחבק ולחזק זה את זו. רקמנו קשרים עם אנשים נפלאים שהפכו להיות חלק מהמשפחה. ואיתם אנו בקשר עד היום.
כעבור כתשעה חודשים, ועדיין לא יכולנו לשוב הביתה מפאת המלחמה, החלטנו להתקרב ושכרנו בתים בישובים קרובים – נגבה, כוכב וברור חיל – והתמקמנו מחדש. המעבר היה קשה, הפרידה וההסתגלות מחדש לא היו פשוטים. ובמשפחות שלנו החל לכרסם הרצון לשוב הביתה לצד הפחד הגדול. קולות המלחמה עדיין רועמים, הירי, הדי הפיצוצים נשמעים ללא הרף, עשן שחר מכסה את האופק והשמים. ויחד עם זאת הגעגועים לשדות, לחממות, לקהילה. אצל עובדיה, בעלי היקר, גברו הגעגועים, הרצון עדיין לעבוד בשטח גבר וראיתי שעליי לשים את הפחדים בצד ולחזור לנתיב העשרה. עובדיה שיפץ וסידר את הבית מיכל ואילן, בחופשה בארץ, עזרו לנו לעבור ולהתמקם והחיוך והחיוניות חזרו לפניו של עובדיה והבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
אבל כאן, עם הזמן, התהפכו היוצרות. הפכנו מקורבנות המלחמה, ללוחמי הנקם. כאשר השאלה מי הוא האויב התבלבל. מבחינתי, ברור לחלוטין שהחמאס הוא האויב ולא העם הפלסטיני. כאשר לרבים ואפילו טובים אין שום הבדל בין השניים. אנחנו מתנקמים בכולם באלו שרצחו, אנסו וחטפו ובאלו שעמדו מהצד והחרישו ואלו שאטו אחרי החמאס אם מתוך יאוש, אם מתוך פחד ואם מתך רצון לנקם על השנים הרבות של סבל, השפלה ועוני שהם עברו ועוברים.
בקונפליקט האין סופי בו אנחנו חיים במזרח התיכון תמיד יהיה, יש, ויהיה הצד שמחפש נקמה ותמיד יהיה לו סיבה לנקמה. האם עוד לא הבננו, כולנו, משני צדי הסכסוך שהיום זה אני ומחר זה אתה? האם עוד לא הבננו שבכל נקמה הצד השני מוצא מניע לנקם? האם עוד לא הבננו שאם נמשיך בדרך האין סופית הזאת לא יישאר אף אחד מאתנו? זו לא תהיה שאלה של או אני או אתה בחלקת ארץ זאת, אלא, לא אני ולא אתה.
יש ביננו רבים שכן מבינים, גם בצד זה וגם בצד האחר. יש כל כך הרבה צורות ואופנים שאפשר לבנות חיים משמעותיים לשני העמים היושבים בארץ הזאת. האם אנו מוכנים להרוג ולההרג בשבילה אבל לא לחיות למענה?! לחיות חיים בטוחים, ערכיים, משגשגים עבור כולנו. זה לא חלום, זה אפשרי, לא רק אפשרי כי אם הכרחי.
שימו לב, מי הם אלה שלא מאמינים, ומוכנים להמשיך להלחם לנצח? אלה הקיצונים, הרדאדיקלים שמוכנים שימותו בעד ארצנו, לא שיחיו. כן, שיהרגו וייהרגו אבל לא הם, הם ישבו מוסתרים במנהרות, או בישיבות או מאחורי עילת הדת. אנחנו אלה שייצאו לפני המחנה, אנחנו, בנינו ונכדינו. אנחנו שרוצים לחיות בבטחון, להתפתח ולהתקדם, לאהוב ולהיות מאושרים. כן, אנחנו, משני צדי הסכסוך האין סופי הזה ושניתן לעשות לו סוף, אם רק נרצה, אם רק נאמין.
No comments:
Post a Comment